אלון נתיב
במרבית התרבויות אנו מתייחסים למשאלתו האחרונה של אדם בכבוד וברצינות. אנו שואפים לכבד את המשאלה האחרונה כהוראה מחייבת בין אם היא ניתנה כצוואה ובין אם בע"פ. לצוואות יש התייחסות משפטית ברורה; חובה עלינו למלאן.
והנה מוסדות המדינה מתקשים לעמוד בפני הממסד הדתי ולמלא צוואות. בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה ביקש בצוואתו כי הוא ובני משפחתו יקברו בארץ ישראל. מדינת ישראל הביאה את עצמותיו ואת עצמות הוריו, אך לא את ילדיו ורעייתו. הממסד הדתי במשך כל השנים התנגד. התנגדות שנבעה ממספר טעמים; אשתו, יוליה, שבחרה בשריפת גופתה (בנם האנס איבד את כד האפר בנסיעה ברכבת) והממסד האורתודוכסי התקשה להתמודד עם הנושא. בנו, האנס שבשלב מסוים של חייו התנצר וחזר בו ולאחר מות פאולינה אחותו, נטל את חייו בידיו. גם עם היבט זה התקשה הממסד הדתי להתמודד. על מנת למלא את צוואת הרצל נאלצה הכנסת לחוקק את חוק הרצל לקידום מורשתו. כך, יובאו עצמותיהם של האנס ופאולינה ויזכו למנוחת עולמים לצד אביהם. על מנת להשלים את צוואתו, על מדינת ישראל להוסיף לוח זיכרון ליוליה רעייתו ולטרודה ביתו שנרצחה על ידי הנאצים ומקום מנוחתה האחרון לא נודע.
גם עם משנתו של זאב ז'בוטינסקי התקשו להתמודד: "רצוני שיקברוני או ישרפו את גווייתי (אחת היא לי) בו במקום שימצאני המוות" דרך אגב, גישתו ובקשתו לא שונה משל רבים מאושיות היהדות; אלברט איינשטיין, רוברט אופנהיימר, ארתור רובינשטיין ואחרים. הוא הוסיף וכתב בהזדמנויות שונות על החשיבות של הציונות החילונית והתרבות. ב"חדשות הארץ" ב"בניין" מה – 27 לאוקטובר 1919 כתב זאב ז'בוטינסקי; "…עוד לפני חודשים אחדים קיווינו, שנוכל לחיות בשלום עם היסוד החַרֶד, ורבים מאיתנו היו מוכנים גם להניח הנחות ידועות במנהגנו הפרטיים, פן ייעלב הדור ההולך. אבל עתה מוכרחים אנו לחשוש, כי אין להימנע גם בארץ הזאת מ"מלחמת-קולטורה" בצורותיה היותר מחודדות."
ארתור רובינשטיין זכה שצוואתו תמולא ואפרו ייטמן בהרי ירושלים, רק בגלל שהממסד הדתי לא היה מעורב ולכן לא יכול היה לעצור את התהליך.
במהלך השנה האחרונה, פגשתי גם במקרים פרטיים בהם נעשה עוול לאזרחים במילוי צוואתם ולאדישות הממסד כלפי מצב זה. לדוגמא; אזרחית המדינה, ניצולת שואה ציוותה בצוואתה לשרוף את גופתה. לוודא את מילוי הצוואה היא רכשה את השירותים מראש, בעודה בחיים. היא ציוותה על אחת מבנותיה לדאוג לכך. נכדה, תלמיד ישיבה, התנגד נמרצות, הוא הפעיל לחץ כבד על דודתו עד שנכנעה ומסרה את גופת אמה לקבורה בידי החברה קדישא. היא עצמה הרגישה כה רע עם ההחלטה, עד שבחרה שלא ללוות את אמה לקבורה שנכפתה עליה. לא היה גוף אחד במדינה שטרח להגן על רצונה האחרון של האזרחית.
הניסיונות הללו לשכתב את ההיסטוריה הציונית למטרות חינוך דתי אורתודוכסי, מראים עד כמה עמוק הנגע של הממסד הדתי בחיינו. הקושי של ממשלות למלא אחר צוואות מנהיגי הציונות והמדינה, וצוואות אישיות, חצה ויצר קו משבר חמור, הנוגס ברגל גסה בחיי היום יום של הרוב החילוני. זהו תמרור אזהרה נוסף המעיד שעלינו להפריד את הדת מהמדינה.