חודש יולי, אמצע השבוע, שעת צהריים. תנועה דלילה הייתה במרינה בתל אביב. על המזח הסתובבו מעטים. סירות ויכטות צמודות זו לזו, דוממות. סמוך לשם התקבצו אנשים, ממתינים לאישור לעלות על הקטמרן ולהפליג הרחק מהחוף. בספינה סמוכה ישבו כמה נערות, צוחקות, שרות. ממתינות להפלגת כיף. אחת מהן חוגגת יום הולדת. הגורל זימן לאותו מקום ולאותה שעה שתי קבוצות הנושאות איתן מטען רגשי שונה לחלוטין.
בהינתן האות של הסקיפר, עלו האנשים – בני משפחה וחברים – על הקטמרן. פניהם לא לשיט תענוגות, אלא ללוות את אבי המשפחה בדרכו האחרונה ולמלא אחר בקשתו.
כשעצרה הסירה הרחק מהחוף והמנועים דממו, נשאו בני המשפחה הספדים, שרו שירים, העלו זיכרונות. ניכר היה כי למרות האבל הכבד שבו היו שרויים, מילאה אותם תחושה שהם הגשימו את רצונו של יקירם שכה אהב את הים.
לאחר מכן פיזר אחד הבנים את האפר בים והאחרים שבספינה השליכו בעקבותיו פרחים. בדקות שלאחר מכן, שוב העלו זיכרונות ושרו, ואז בלי תכנון מוקדם קפצו הבנים למים, "כדי לשחות בפעם האחרונה עם אבא" – הסביר אחד מהם.
המים העמוקים והקרים ולהקת מדוזות שנעה בקרבת הספינה, לא הרתיעו את האם שלא היססה לקפוץ גם היא, להיות קרובה בפעם האחרונה לבעלה איתו חלקה עשרות שנים של חיים משותפים.
המים לא שטפו את האבל ולא את היגון, אבל ניכר היה שהקפיצה הספונטנית לים שחררה מידה לא מועטה של מועקה. זה השתקף בשיחות בדרך חזרה למרינה ובמבטים. הם הגשימו את שיקירם רצה ומצאו בכך נחמה.
מעמד פרידה בים. צילום: עלי שלכת
