קשה למצוא עדויות מדויקות על תחילת השימוש בשריפה של גופות ע"י האדם. מרבית המחקרים מצביעים על תקופת האבן כתקופה בה כבר יש עדויות לשריפת גופות, כאשר עיקר העדויות הן מאגן הים התיכון. בתקופת הברונזה החל המנהג להתפשט ברחבי אירופה ובמקביל החלה התפתחותו בחלקים אחרים של אירופה. מאוחר החלו גם היוונים והרומאים להשתמש בשריפת גופות וסייעו רבות בהפצת השיטה והמנהג בעולם כולו. בתקופה זו החל השימוש בכדי אפר וכן נבנו הקולומבריומים הראשונים לאחסון הכדים.
בערך בשנת 400 בעת שקונסטנטין הנהיג את האימפריה לנצרות, הופסקו מנהגי שריפת גופות כמעט לחלוטין, למעט במקרים של מוות המוני, מלחמות ומגיפות. מצב זה נשמר במשך כ- 1,500 שנים הבאות .
תהליכי שריפת גופות המודרניות החלו רק לאחר שפותחו תאי שריפה (כבשן / קרמטוריום (אוֹפְרה) בעלי רמת יעילות סבירה. הפריצה המשמעותית אירעה בעת שפרופסור בונאטי האיטלקי הציג בתערוכה בוינה בשנת 1873 את המשרפה (אוֹפְרה) אשר פיתח, ומאז החל המנהג להתפשט בשני צידי האוקיינוס האטלנטי. באנגליה הויקטוריאנית דחף ד"ר סיר הנרי תומפסון, רופאה הראשי של המלכה, את השימוש במשרפות בעיקר מסיבות תברואתיות, כאשר הוא ורעיו הקימו את איגוד הכבשנים האנגלי בשנת 1874. ארבע שנים לאחר מכן כבר החלו לפעול הקרימטוריום הראשונים באנגליה ובגרמניה. בארה"ב, בנה ד"ר פרנסיס יוליוס למוין את הכבשן הראשון בשנת 1876. בשנת 1913 פעלו בארה"ב 52 כבשנים ובוצעו בסה"כ כ- 10,000 שריפות גופה.
גם בישראל ישנן עדויות רבות למנהגי שריפת גופות בתקופות שונות. באתר של משרד החינוך, בנושאי לימוד ארכיאולוגיה על התקופה הרומית המאוחרת והתקופה הביזנטית, ניתן למצוא מידע על שיטות הקבורה המקובלות וביניהן גם עדויות על שריפת גופות .
באתרים ארכיאולוגיים רבים בארץ ניתן למצוא מערות קולומבריום, הפזורות בכל רחבי הארץ מצפון ועד לדרום.