הדילמות המוסריות בקבלת המתת-חסד כנורמה חברתית

הדילמות המוסריות בקבלת המתת-חסד כנורמה חברתית

האדם העומד ליד קרובו יקירו, שנמצא במצב סופני קשה וכואב, או במצב של קומה, מוצא את עצמו ניצב מול דילמות קשות – ריגשיות, מצפוניות ואפילו כלכליות. הצפיה הנוראית בסבל המתמשך של החולה נטול התקוה, מעוררת רחמים וזועקת לסייע לפדותו מיסוריו. האם יש היתר מוסרי להפסיק את חיי החולה? האם ליצור אנוש הזכות להחליט על מותם של אחרים סובלים? אם כן באילו תנאים? ומי יסייע בכך? האם לדת, או לחוק חילוני, היכולת לקבוע? האם לחולה הזכות הבלעדית להחליט? למשפחה? לרופא? או לקבוצת רופאים? או לגוף ציבורי? שאלות אלה ורבות כמותן, היו, ועדיין במרכזו של ויכוח רב עוצמה, בין שוללי המתת-חסד, לחסידיה. שוללי האויתנזיה טוענים כי הרופא הוא יצור אנוש ככל אדם, וקיימת האפשרות שיטעה באבחנה. נדיר כיום לטעות באבחנה של מחלה חשוכת-מרפא, שאין כל סיכוי להרפא ממנה, למעט בשלביה הראשונים. המיכשור המודרני והמשוכלל שקיים היום, מסייע לאבחנה מדוייקת, ובודאי לא יכולה להיות טעות באבחנה, כשהמחלה במצב מתקדם.

ד"ר דוד בלייש מתייחס לדילמה, למי סמכות החלטה, באיזה מצב של הדרדרות פיסית או מנטלית, החיים הם חסרי ערך? קבלת "מות המוח" כקריטריון להגדרת מוות, קשורה לדעתו למושג של "מוות חברתי", אשר בו נמצא הפרט בחברה, במצב של חוסר יעילות ותועלת. כלומר, האדם צורך ממקורות חברתיים – יותר מאשר הוא מיצר. אדם כזה אינו פרודוקטיבי לחברה, ומההיבט החברתי, אין ערך לחייו. ד"ר דוד בלייש לא פתר את הדילמה האתית, והעלה טענה קיצונית שאין לה כל צידוק למניעת המתת-חסד. נכון שחולה קומטי חסר תיקשורת מצוי ב"מוות חברתי". המושג "מוות חברתי" מצביע על כך כי האדם מטבעו הוא יצור חברתי תיקשורתי, וכתוצאה מאובדן התיקשורת החברתית בגלל מות המוח, אין לו חיים, כפי שכבר נכתב קודם. להיבט החברתי, לפרודוקטיביות החברתית אסור שיהיה משקל בהחלטה על המתת-חסד, אלא להיבט האישי של החולה חשוך-המרפא, המבקש להיענות לבקשתו הפרטית, או במקרים יוצאי דופן להיעתר לבקשת המשפחה, כשאין כבר ביכולת החולה לבקש המתת-חסד לעצמו.

פרופ' זאב לוי סבור כי: "דווקא אותן דתות, המאמינות בעולם הבא, הן המתנגדות העיקריות לאויתנזיה…בשביל מי שמאמין בחיים שלאחר המוות, אין האויתנזיה משום הפסקה שרירותית של חיי אדם, אלא שינוי צורתם בלבד. במידה מסויימת, אפילו מחישים את בואו של האדם לעולם הבא ולחיי נצח, במקום להאריך את שהותו בעולם של סבל ועינויים".

רבים ממתנגדי האויתנזיה מתריעים בפני סכנת "המדרון התלול". כלומר, אם תוכר המתת-חסד באופן חוקי, לסוג מסויים של מחלות חשוכות מרפא, כמו סרטן, הרי שקיימת אפשרות להרחבת החוק, לביצועו לגבי אחרים, בעלי מגבלות גופניות קשות, או סנילים.
ד"ר רם ישי חושש אף הוא מפני טשטוש הגבולות: "מבחינה אתית, רבים מקבלים שאין טעם רב להחזיק בחיים אדם שנמצא במצב של צמח. אבל הפחד הוא שיטושטשו הגבולות, וזה יורחב לזקן מאוד, אחר כך למפגר,לחולה רוח כרוני, ולכל מי שיוגדר "אוכל ללא תועלת" – אנשים שיש להיפטר מהם, כי שהם נטל על המשפחה והחברה."
הסכנה של "המדרון התלול" אכן קיימת, אך תמיד אפשר למנוע אותה, על-ידי הגדרה חד-משמעית חוקית של סוגי המחלות הסופניות, ולחולים במחלות הללו – יתירו המתת-חסד.

פרופ' ישעיהו לייבוביץ' שולל לחלוטין התרת המתת-חסד בחברה מאותם טעמים: "המתת-חסד? חסד עם מי? זהו חסד עם עצמנו. אנחנו רוצים להיפטר מן האדם…אם נתן למישהו (גוף של רופאים, או פילוסופים, אנשי מוסר וחוק וכו',) סמכות לקבוע ולפסוק בכך, החשש הוא איום ונורא, שהחברה תפעיל אינטרס שיש לה, ותחסל בני אדם ללא אבחנה. אנו חיים בתקופה של ברבריזציה. המאה העשרים, היא הברברית ביותר בהסטוריה האנושית, ולגבי עצם העובדה המופלאה שיש חיי אדם, לכך מתייחסים בביטול, זהו סימן לברבריזציה."

אם לשפוט לפי מעשי הזוועה של הנאצים בתקופת השואה, אכן, המאה העשרים היא תקופה ברברית, שכן באותה עת התייחסו בביטול לחיי אדם, וחסלו בני אנוש מתוך אינטרס חברתי. אך אם נתבונן בהישגי הקידמה, שהתפתחה לקראת סוף המאה העשרים, למען שיפור והטבת חיי האדם, והדאגה לריוחתו ובריאותו, הרי הקדמה הטכנולוגית הרפואית נועדה לשפר את חיי האדם, עד כדי כך שאין מתירים לו למות, ואין מבטלים את חייו, אלא מאריכים אותם, לעתים, בניגוד לרצונו.

מתנגדי האויתנזיה חוששים כי משפחה יכולה לבקש המתת-חסד לקרובם החולה, מטעמים של בצע כסף או ירושה, בטענה של הקלה על סבל החולה, וכך גם להקל על סבלם. אוייבי החולה או יורשיו יכולים לבקש את החשת מותו מטעמים הומאניטריים, כשכוונתם האמיתית היא לרשת את כספו. יש לקוות שהצוות הרפואי המטפל ידע להבחין בכוונות הקרובים, וטובת החולה תמיד תהיה לנגד עיניהם.

המצדדים בהמתת-חסד ישירה, סבורים כי, אם אדם מצוי בסבל רב, ורק סמים (כמו מורפין – שאומנם מקרבים את קיצו) מרגיעים אותו, יש לתת לחולה אותם סמים ולשים קץ לסבלו.

השיקול הכלכלי של תומכי האויתנזיה אינו מובלט, אך הוא בהחלט חשוב. בנוסף לסבלם הנפשי של קרובי החולה, ההוצאות הכספיות על בני המשפחה הן עצומות במצבים כאלה. לא לכל החולים יש ביטוח בריאות המכסה את הוצאות הטיפול, וההוצאות עבור החולה יכולות להרוס את כל המקורות הכספיים של המשפחה. כמו כן, מוזנח הטיפול ביתר בני המשפחה.

אנשי משפט, כלכלה וסוכני ביטוח, סבורים, כי בהמתת-חסד סבילה, שבה מנתקים חולה סופני ממכשירי החייאה ומחישים את מותו, או בהמתת-חסד פעילה, שבה מזריקים לחולה סם שגורם למיתתו, או שהחולה עצמו נוטל את הסם ונפטר, לכל אלה יכולה להיות השפעה על פוליסת הביטוח של החולה.
ידוע כי חברות ביטוח רבות נמנעות לשלם ביטוח ליורשים, ברגע שקיימת הוכחה כי המבוטח התאבד. זו בעיה משפטית כלכלית ולא אתית. כמובן, שהדילמות הכלכליות הללו אינן ערכיות ואינן שיקול בקבלת המתת-חסד כנורמה בחברה, אך אין לזלזל בחשיבותן.

ישנם מקרים, בהם החולה למרות היותו מיוסר וכואב, ממעט להתלונן, ונראה מרוצה, עקב תשומת הלב שהוא זוכה לקבל מצד הסביבה התומכת והסועדת. במקרים כאלה, אין כמובן מקום להמתת-חסד. יש לכבד "צוואת חיים", ובה הבעת משאלה להמתת-חסד במקרה של מחלה סופנית, כלשונה, ואין זה משנה מתי נכתבה. אם אדם שנה את השקפותיו ורצונותיו ביחס לאיכות וערכיות חייו, בודאי נתן לכך ביטוי בשינוי צוואתו. כשם שניתן לשנות צוואות הנוגעות לרכוש וממון, ניתנת אפשרות לשנות גם "צוואת חיים". אשם שטרח לערוך לעצמו "צוואת חיים", בודאי היה דואג לכך, אם היה מוצא לנכון, לערוך את השינויים.

אריק קאסל כתב, כי אי הסכמה להמתת-חסד תהיה תמיד נחלת רבים. אפילו אם יוחלט כי במקרים קיצוניים יש לאדם זכות ליטול את חיי הזולת, הקונפליקט יימשך. בלתי אפשרי לצמצם את התהום, בין אלה הסבורים כי רק לאלוהים הזכות בהבאת המוות, לבין אלה שמחשבתם שונה. הסיבות לא יביאו את המתוכחים לעמק השווה, מפני שעמדת קבוצה אחת לפחות – קשורה באמונה ואמונה קשה לעקור.

המתת-חסד היא מענינם של חולים חסרי תקוה מיוסרים וקרוביהם. מבחינה מוסרית היא אינה ניתנת לפתרון חד-משמעי, ולעולם תעמוד לויכוח מוסרי בין חסידיה למתנגדיה. המתת-חסד היא חסד למעטים, ואין להכילה על הכלל. המתה מרחמים בסיסה מוסרי מצפוני, לכן המבקשים המתת-חסד והמסייעים לה, בין אם זה הרופא, בן משפחה, או ידיד קרוב, חייבים להיות מונחים על-פי אמונתם ומצפונם האישי.

נגישות
למעלהעלה