קבורה או שריפה? יותר מהרגל.

קבורה או שריפה? יותר מהרגל.

במשך אלפי שנים האנושות חיה באופן ממודר – תרבויות היו עניין מקומי בלבד, והרגליה של כל תרבות לא היו מרחיקים מהאנשים שיצרו אותה. למעשה, דרכי ההתפשטות של תרבויות, הרגלים ומנהגים היו מצומצמות לנדידה, מסעות גילוי ארצות וצמיחת האימפריאליזם.

כיום, ואלו כבר חדשות ישנות, העולם שלנו מחובר ואחיד – זה התחיל בדפוס, המשיך לתהליכי העיור ותקשורת ההמונים, והגיע לשיא חסר תקדים בעידננו הנוכחי, בו האינטרנט מאפשר לנו מדי יום לחקור כל תרבות שקיימת ברחבי כדור הארץ, ויתרה מזאת – תרבויות שהיו ואינן עוד.

הנגישות הגבוהה לידע, ולא פחות משמעותי, האינטראקציה המתמדת עם בני תרבות שונה, יצרה זליגה מתמשכת של הרגלים, מנהגים ותפישות בין תרבויות שונות. כתוצאה מכך אנשים נוהגים בדרכים שאינן בהכרח מסורתיות לרקע הדתי/לאומי ממנו הגיעו, אלא דווקא מתוך בחירה חופשית אמיתית של המנהגים הפורטים על מיתרי נפשם, אליהם נחשפו באופן שבעבר לא היה אפשרי

אחד ההיבטים בהם ניכרת תופעה זו יותר מכל הוא נושא הפטירה מן העולם. אם בעבר במזרח שלטה שריפת הגופות ובארץ, למשל, קבורת ארון היתה שמורה לחללי צה"ל בלבד, הרי שהיום כל אדם בוחר את אופן הקבורה המועדף עליו, בין אם מדובר בקבורה ירוקה, שריפת גופה, קבורה בארון, קבורה אזרחית או דתית וכיוצא באלו.

ואכן, אנו עדים בשנים האחרונות לנהירה גדולה לעבר בחירה בשריפת גופה. כעת אנו כבר מצויים בשלב שאחרי הופעת המנהג וכניסתו לתודעה – הגענו לשלב ההתלבטות.

איך איפרד מן העולם? – השיקולים שבבחירה בין שריפה לקבורה

נהוג לחלק את מערך השיקולים של הנפטר לחמישה קריטריונים מרכזיים. אנו ממליצים לקרוא על כל קריטריון ולהבין היטב היכן איזה צד של המתרש מהדהד יותר בקרבכם:

1. הכבוד לגופה – האם עמוק בלבבכם אתם מאמינים כי גופה צריכה להיטמן באדמה ולעבור תהליך ריקבון עד שתהיה חלק מהטבע, או שמא מצפונכם מנחה אתכם כי שריפת הגופה מהווה את הכבוד העילאי לאדם?
2. שיקולים סביבתיים – התומכים בקבורה טוענים כי שריפת גופה מזיקה לסביבה בשל העשן שפוגע באוזון. תומכיה של שריפת הגופה גם הם מקפידים להזכיר כי הקבורה מזהמת את המערכת האקולוגית באיזור הקבורה עקב חומרי שימור מזהמים, ארונות ומצבות העשויים מחומרים בלתי מתכלים. האמת מגלה לנו שהאופציה הידידותית ביותר לסביבה היא קבורה ירוקה, ולאחריה שריפת גופה, אך מומלץ לכל אחד מכם לערוך את הבדיקה שלו.
3. ראיית הגופה – צפייה בגופת הנפטר לפני קבורתו היא הכרח רגשי שרבים מאיתנו לא מוכנים להתגבר עליו. אלא שהנחת היסוד כי בעת שריפת הגופה אין אנו חוזים בגופתו של היקר לנו הינה מוטעית. בפועל, הבחירה בהצגת הגופה בעת מעמד הפרידה נתונה לשיקולי המשפחה או צוואתו הרוחנית של הנפטר בכל סוג הלוויה שנבחר, כך שחשוב לתקן את הטעות התפישתית הנפוצה בהקשר זה.
4. מיקום פיזי – אנשים רבים מוצאים נחמה בעובדה שאהובם מונח במקום מוגדר אותו הם יכולים לבקר. אלא שגם בשריפת גופה נהוג להניח את האפר בכד, ארון, או חלקה בבית קברות, אותו יכולים בני המשפחה לבקר. וזאת מבלי לציין כי הצבת הכד בבית או פיזור האפר במקום אהוב אותו ניתן לבקר בהמשך מעניקים את אותה נחמה, ולעיתים אף גדולה מזו שבקבורה רגילה.
5. אמונה דתית – בחזרה לנושא הזליגה המנהגתית תרבותית. תרבויות המזרח נוהגות לשרוף את גופות מתיהם, רובן בציווי חמור. גם הסיקים, שאינם אוסרים קבורה סטנדרטית, מעדיפים לבחור בשריפת גופה. עמדה זו עומדת בסתירה מול התפשטות האיסלאם ברחבי אסיה המזרחית, במסגרתו שריפת גופה אסורה לחלוטין. בנצרות, לעומת זאת, החלוקה לזרמים יוצרת גיוון תפישתי ומנהגי – בעוד הכנסיה הקתולית החלה להתיר שריפת גופות רק בשנות השישים, וגם זאת בתנאי שהאפר יטמן בחלקת קבר מוסדרת, הכנסיה הלותרנית והמתודיסטית מעודדת שריפת גופה. ואצלנו, ביהדות, מקובל לחשוב ששריפת גופה הנה אסורה בתכלית, כאשר בפועל שורשי היהדות נטועים עמוק בשריפת גופות. כאמור, בימינו אנו, הרגלים אלו זולגים מתרבות אחת לרעותה ולאורך זמן גם משפיעים על אופיה של התרבות עצמה. בישראל שריפת גופות הופכת לפופולארית מיום ליום, ובארצות הברית בוודאי ניתן למצוא נוצרים שבחרו בסגנון היהודי או האינדונזי לפרידה מהעולם. ואנחנו, שזכינו לחיות בעולם שבו כל האפשרויות פתוחות – כיצד נבחר לעשות את דרכנו האחרונה? הבחירה פתוחה וכולה שלנו.

נגישות
למעלהעלה