קבלת "צוואת – חיים" כנורמה

קבלת "צוואת – חיים" כנורמה

דורון קינר

במהלך חייו עלי אדמות, עוסק האדם בתכנון מהלכי חייו, מתכנן את שנות הלימודים, את החופשות והנסיעות, את הגדלת המשפחה וזמן הפרישה מהעבודה. מדוע, אם כן, לא יתכנן את הזמן של סוף חייו?

רצוי שדרך סיום החיים תיכלל אף היא כחומר למחשבה ותכנון. רוב האנשים מדחיקים ודוחים את המחשבות על המוות וסוף החיים.

ההתחמקות מהמחשבה על סיום החיים תיכלל אף היא כחומר למחשבה ותכנון. רוב האנשים מדחיקים ודוחים את המחשבות על המוות וסוף החיים.

ההתחמקות מהמחשבה על סיום החיים היא אולי תוצאה מהעיסוק המטורף בחיי העולם הזה על כל מורכבותו. או, למה לחשוב על המוות כשתוחלת החיים הוארכה, ועוד יש זמן רב לכך. חלקם משאיר זאת לילדיהם, שידאגו בבוא העת.

כמובן שאין החברה יכולה לחייב את כל אנשי הקהילה לדאוג לאחרית ימיהם, ולחייבם לתכנן את סוף חייהם, אך רצוי לעודדם לעשות כן. יש לידע את הציבור על האפשרות שקיימת "צוואת – חיים", ולהסביר ברבים עד כמה היא חשובה. יש לעודד אנשים להכין "צוואת – חיים" בעודם במלוא כושרם השכלי, כדי להקל על ילדיהם בבוא היום, כדי שלא יעמדו נבוכים וחסרי-אונים, נוכח החלטות מוסריות, שאין מהן דרך חזרה. הקהילה אינה חייבת לעודד אנשים סובלים – לרצות להתאבד ואין זה מתפקידה לעודד המתת-חסד סבילה או פעילה, אך אסור לה לפגוע בחופש הפרט החפץ בכך. על כך כתב פרופ' זאב לוי: "האפשרויות הטכנולוגיות העומדות כיום לרשות האדם, מטילות איפוא, חובות של הכרעה מוסרית הן על החולה, הן על הרופא, והן על מי שמכריע, כלומר, חייבת להתקבל מתוך הרגשה, שאני, המכריע עומד מאחורי ההכרעה הזאת מבחינה מצפונית."
"צוואת-חיים", פוטרת אחרים מאחריות ההחלטה המוסרית, ומטילה זאת על האדם עצמו. להלן, נוסח של "צוואת-חיים", שמוצעת לחברי האגודה הישראלית "למען הזכות למות בכבוד".

אל משפחתי ורופאי.

אני… נותן/ת הצהרה זו, כשמחשבתי צלולה ואחרי שיקול זהיר: במקרה שלא אהיה מסוגל/ת לקחת חלק בהחלטות בקשר לטיפול הרפואי בי, בגלל מגבלות ביכולת הפיסית או השכלית, במקרה שאמצא באחד המצבים הרפואיים המתוארים בסעיף ג', דלמטה, ובמקרה ששני רופאים בלתי תלויים זה בזה יגיעו למסקנה, שאין סיכוי להחלמתי, אני מצהיר/ה, שמשאלתי היא כדלקמן:

א: שחיי לא יוארכו באמצעים מלאכותיים, כמו מערכות לתמיכה בחיים, נוזלים תוך ורידיים ו/או על ידי תרופות, הזנה דרך צינור.

ב: שתסמונות מכבידות, שמקורן במחלה, או בחוסר נוזלים ומזון, תטופלנה באמצעי הרגעה גם אם הטיפול עלול לקצר את חיי.

ג: המצבים הרפואיים האמורים הם:

  1. פגיעה מוחית חמורה וממושכת כתוצאה של תאונה, או פציעה.
  2. מחלה ממארת במצב מתקדם.
  3. מחלה ניוונית של מערכות העצבים ו/או השרירים, המלווה במגבלות קשות של ניידות, ללא תגובה חיובית לטיפולים.
  4. שבץ מוחי מלווה בשיתוק.
  5. השתטות הזיקנה, או השתטות טרם הזיקנה (סוג אלצהיימר).

כמו כן, אני מצהיר/ה שאני פוטר את המטפלים בי מכל אחריות חוקית הנובעת מפעולה ו/או מחדל בהתאם להצהרתי זו.

אני שומר/ת לעצמי את הזכות לבטל הצהרה זאת בכל עת, בפני עדים בכתב או בע"פ.

בארה"ב מוכרת ההיענות ל"צוואת-חיים" במדינות רבות. הסנטור היהודי יעקב יעבץ היה אחד מתומכי החקיקה בנושא זה.

מדינת קליפורניה היתה הראשונה שאשרה בשנת 1976, חוק בדבר הזכות למות בכבוד. לחולים רבים הוראות מפורשות, רשומות על גיליונות המחלה שלהם, אל הרופא והצוות הרפואי, ובהן בקשה לא להאריך את חייהם במיכשור מלאכותי במקרה של מחלה סופנית.

פרופ' מרדכי רביד, מנהל המחלקה הפנימית, בבית החולים "מאיר" בכפר-סבא, סבור, כי אם חולה יגיש לו "צוואת-חיים" כתובה, הוא יתייחס אליה פילוסופית, אבל לא ישנה את הטיפול בחולה: "אני מחליט משיקולים רפואיים, עד מתי ואיך להיאבק על חייו של החולה.

אינני רואה את המסמך הזה כהוראה…אוסיף את המידע הזה למכלול השיקולים שלי לגבי המשך הטיפול, כשם שאני בוחן את גילו ואופי מחלתו, אקח לתשומת לבי גם את דעתו."

תגובת פרופ' מרדכי רביד היא מאד מעציבה ומדאיגה, יש בה חוסר התחשבות עד כדי זלזול. ניכר, כי הוא אינו מכבד כלל את דעת החולה באשר לזכותו על גופו. "חירותו של האדם לנהוג בגופו כעולה על רוחו, היא אחת מחירויות היסוד של האדם בחברה הדמוקרטית המודרנית. "כך קבע השופט אמנון כרמי, אך העיקרון החשוב הזה נשכח כנראה מפרופ' מרדכי רביד. אומנם לרופא סמכות מסויימת על החולה, אך היא מוגבלת. על הרופא לכבד את רצון החולה, מחשבותיו, והזכות של החולה לקבוע את אשר יעשה בגופו.

ג'ודית ויורסט כתבה כי: "ההתעניינות במוות מתוך בחירה הולכת וגוברת בקרב חולים חשוכי-מרפא, הרצון להימנע מכאבים, לשלוט במצב, להשאר בזיכרונם של האנשים האהובים עליהם כפי שהיו במיטבם, מניעה רבים לבחור את שעת מותם בעצמם."

אם יאפשרו לחולה חשוך-מרפא בשלב מתקדם של מחלתו, לבחור בשעת המוות שלו, זוהי זכות נדירה ונפלאה, ואשרי החולה שיזכה לכך. אך במציאות התרבותית – חברתית כיום, אפשרות כזו, כמעט ואינה קיימת והינה בלתי מקובלת.

כבר זמן רב יש הגבלות, וחוסר התחשבות הולמת ונבונה, בנוגע לסיום חייהם של חשוכי-מרפא. לחברה יש חוקים משלה, לדת איסורים משלה, ולכולם הגבלות – אשר בפועל שולטות על חיי הפרט בבחירת  הדרך וזמן מותו, ובשם הקידמה כבלו את חופש החלטתו. כשם שלאדם חופש החלטה בסוגיות חיים שונות, זכותו גם להחליט על הדרך בה הוא חפץ לסיים את חייו. יש לכבד את בקשתו הפרטית של האדם, אך המוזר הוא, שבחברה כה מתקדמת, המתימרת להתחשב בחופש הפרט, יש לבקש מהחברה רשות למות, כדי לסיים חיי סבל. אזרחים מגישים

תביעות לבית-המשפט, כדי שהרשות השיפוטית תאפשר להם למות, כדי להשתחרר מיסורי מחלתם.

ד"ר פרד רוזנר שולל את כתיבת "צוואת-חיים". היות וקשה להחליט אם המוות קרב ובא, הרי שהכתוב ב"צוואת-החיים" יכול להיות מופעל בטרם עת. קיום הצוואה, יכול לשלול מהחולה את מלוא הטיפול הרפואי, אשר ינתן לחולה אנוש אחר שלא הכין "צוואת – חיים". לדעתו, אם הכאבים העזים הם הסיבה לכתיבת "צוואת – חיים", הרי המדע הרפואי בודאי יפתח שיטות טובות יותר לשיכוך כאבים. ד"ר פרד רוזנר חושש, כי מעת כתיבת הצוואה עד לעת המחלה, האדם יכול לשנות את דעותיו, ויתכן ולא יספיק לשנות את "צוואת -החיים" שלו.

אני חולקת כאמור, על דעת הטוענים, כי אין לקבל חוקית "צוואת – חיים" שנערכה לפני שנים, בהיות האדם בריא, במצב נפשי שונה, שכן, הנסיבות השתנו והשקפותיו על החיים יכולות להשתנות. יש ל"צוואת-חיים" תוקף רב משמעות. אדם אשר מתיחס אל המוות, חושב עליו באופן רציונאלי, מתיחס אל סוף החיים כדבר ודאי שיבוא, מקדיש מחשבה עמוקה, תוך גילוי אחריות מוסרית ומצפונית בהכרעתו, מקדיש זמן לעריכתה, ומטריח את עצמו להכין צוואה כזו, זו הוכחה מספקת לרצינות כוונתו. אם חל שינוי בדעתו, היה טורח לשנות צוואתו.

המקרה של קרן קווינלן (שסופר עליו בפרק השישי), אשר הזעיק את מצפון הציבור, הציג לחברה עד כמה קשה ההחלטה המוסרית רפואית על טיפול, או על הפסקת טיפול, לגבי חולים סופנים, חסרי תגובה ומרפא, כאשר הטיפול מהווה המשכה סתמית של חיי החולה, ואינו משפר את ריפויו, והחלטות חייבות להיעשות, גם אם אין לחולה יכולת הכרעה לגבי עצמו. "צוואת-חיים" שנערכת על-ידי החולה, משחררת את הצוות הרפואי, המשפחה, החברה, מדאגות מיותרות והכרעות מוסריות קשות.

ב"צוואת-חיים", סעיף, הפותר את הרופאים מאחריות, כך שאין חשש שיאשמו ברשלנות רפואית או הזנחה. האחריות מוסרת מהרופאים הנענים לבקשה הכתובה. בכך נענים הרופאים למשאלות היחיד ומכבדים את רצונו, בשעה שכבר אינו יכול להביען.

במרכזים הרפואיים, הרופאים רושמים פרטים על ההסטוריה הרפואית של החולה, על מחלותיו בעבר, למה החולה רגיש ואלרגי.

רופאים מתענינים אפילו במחלות שהיו במשפחה, אצל הורי החולה, אחיו, אחיותיו. אך למרבה הצער, אין הם מתענינים לשאול לגבי עתיד החולה, מה היה חפץ החולה, שהרופא יעשה למענו, במקרה של בעיה רפואית רצינית. ראוי להכניס סעיף מיוחד ברישומי הרופא, כיצד החולה רוצה שיטפלו בו, אם ימצא חלילה במצב של קומה, צמח, או סבל מתמשך ללא תקנה. רצוי אפילו להחתים את החולה על אותו גיליון, המפרש את רצונו.

כיום ניתן להכין "צוואת-חיים" בקלטת וידאו, כך שהמוצג הוא ויזואלי – מוחשי. רצוי לעודד את החולה לבטא את רצונותיו ביחס לגורלו, אפילו בשעותיו הקשות, כשהוא עדיין בעל יכולת לבטא את רצונותיו, ויש לו עדיין תיקשורת עם הסובב אותו. עדיף שהוא יהיה בעל ההכרעה המוסרית רפואית באשר לגורלו ומיתתו, מאשר שאחרים יחליטו עבורו ובמקומו.

הבקשה למות בכבוד שנרשמת ב"צוואת-חיים", זוהי אמנה בין המבקש לרשויות, זוהי אמנה בין האדם לקהילתו, לחברה בה הוא חי, ויש לכבדה כאשר מגיע הרגע שאין ביכולתו לסייע לעצמו, והוא מצוי בגיהנום הפרטי שלו. כשם שהרשויות במדינה מכירות ומכבדות צוואה בנושא ירושה, רכוש וכו', עליהן גם להכיר ולכבד צוואה כזו, שנערכה ביחס לגופו של הפרט, ואת בקשתו וזכותו למות בכבוד.

על החברה לקבל את "צוואת – החיים" כנורמה.

נגישות
למעלהעלה