באתר Ynet פורסם כי שלמה אבני בן ה-85 דרש בצוואה ייחודית לא להיקבר בטענה שהאדמה אינה מחסן גופות. המדינה התנגדה בנימוק שהדבר יזהם את הים, אולם ועדה מיוחדת ובית המשפט המחוזי קיבלו את דרישתו של אבני.
הפרשה החלה בעקבות כתיבת צוואתו הייחודית של אבני, שהורה לא לקבור את גופתו אלא להניח אותה בשדה למאכל חיות. המדינה הודיעה שצוואתו לא חוקית ובעקבות זאת הוא עתר לבג"ץ וביקש צו שיורה למדינה לקיים את בקשתו.
עתירתו נדחתה על ידי בית המשפט העליון בנימוק שהותרת הגופה בשדה פתוח עלולה להזיק לזולת ולסביבה. אבני לא התייאש והגיש עתירה נוספת שהגיעה בסופו של דבר לדיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הפעם הוא ביקש לאפשר לבנו להשליך את גופתו לים הפתוח לאחר מותו, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, כשהיא קשורה לסלע כדי שלא תיסחף לחוף.
אבני טען שהסיבה לבקשתו נובעת מתפיסתו שלפיה האדמה אינה מיועדת לשמש מחסן לגופות. לדבריו, גופתו היא קניינו הפרטי וכל עוד הוא אינו מזיק לזולת ולסביבה, הוא יכול לעשות בה כרצונו. המדינה התנגדה נחרצות לבקשתו וטענה שהטלת הגופה לים עלולה לגרום לזיהום המים. עם זאת, היא הפנתה את המבקש לוועדה למתן היתרי הטלה לים, כדי שזו תבדוק אם ניתן להעניק לו את ההיתר להיטמן במימי הים התיכון. לאחר שדנה בעניינו, הגיעה הוועדה למסקנה שגופת אדם אינה נחשבת פסולת מזהמת ואין כל בעיה סביבתית בהשלכתה אל מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל ובעומק של לפחות 1,300 מטר.
קישור לכתבה באתר Ynet
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4485036,00.html