סיפור מורשתה של יהדות צפון אפריקה עשוי להיות מסופר באופן המדויק ביותר דווקא על ידי העליות לארץ ישראל בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת, אז הגיעו בהמוניהם יהודים מעיראק, מרוקו, תימן, לוב, איראן ומצרים, ויחד איתם תרבות עשירה הנחגגת ומאפיינת את קהילות אלו עד היום.
בעוד שבאירופה היהודים היו עם נרדף ונודד, אשר חי בין חסד אחד של השליט המקומי למשנהו, הנרטיב של עולי צפון אפריקה מלמד, באופן פרדוקסלי, על יציבות יחסית בכל הנוגע ליחס הקהילה המוסלמית בארץ מוצאם, ומקשרים הדוקים ובריאים עם השלטון המקומי.
כל זאת נכון לגבי מדינות צפון אפריקה, אך מבין ארצות המוצא של אותם יהודים שעלו ממדינות מוסלמיות תתקשו למצוא שמות של מדינות מאיזור המפרץ הפרסי ככווית, בחריין, איחוד האמירויות או קטאר, ובוודאי שלא ערב הסעודית, ביתה של מכה – מרכז הקודש הגדול של האיסלאם.
בשנת 2012 יצא לאור ספר בשם "יהודי המפרץ" מאת יוסוף עלי אל-מותאירי, המביא תיעוד ראשון וחשוב של יהודי אותו איזור בשנים שבין תחילת המאה התשע עשרה לאמצע המאה העשרים, ומאשש את ההנחה שמספר חברי הקהילות היהודיות בארצות המפרץ היה נמוך ביותר ומעולם לא עלה על כמה מאות בכל מדינה, אך בה בעת חושף את קיומו המפתיע של בית קברות יהודי במזרח ערב הסעודית, שכמובן מעיד על קיומה של קהילה יהודית במקום.
על מנת להבין כיצד התאפשרו חיי קהילה יהודים במעוז איסלאמי כה קיצוני יש תחילה להתחקות אחר מסלול הגעתם של יהודים למפרץ. רובם נדדו מעיראק, הנמצאת בשכנות עם מדינות המפרץ, והיגרו לבחריין וכווית על מנת למצוא אופק כלכלי מוצלח יותר או בכדי לברוח מגיוס חובה לצבא האימפריה העותמנית. כיום כמעט ולא נותר זכר מאותן קהילות, פרט לזו של ממלכת בחריין, אשר שגרירה בוושינגטון הוא יהודי הדובר ניב ערבי יהודי עיראקי נדיר באופן שוטף, ושמו חודא עזרא נונו.
אלא שלערב הסעודית הגיעו יהודים באופן אחר. הרשויות העותמניות הביאו מספר יהודים ממוצא עיראקי במטרה למלא תפקידים מנהלתיים וכלכליים בחבל אל-איכסא, הידוע כיום כמזרח ערב הסעודית ומהווה את מקור הנפט העיקרי של המדינה. אותם יהודים החזיקו במשרות נחשקות ורמות מעלה כשופטים או עמילי מכס, ובראשן תפקיד האוצר הכללי של האיזור, אותו מלאו בהצלחה רבה שלושה יהודים בזה אחר זה, ורבים מהרישומים בספרי האוצרות של אותה תקופה מולאו על ידם בכתב רש"י בשפה העברית, כנראה בכדי להגן על העותמנים הממונים עליהם מפני חקירת ספרי החשבונות שלהם.
כמו במדינות צפון אפריקה, גם בערב הסעודית שמרו היהודים על קשרים הדוקים עם השליטים המקומיים והעותמניים, עד כדי כך שבאחד המקרים תלונות על יחסיו הקרובים של מושל האיזור עם יהודי בשם דאוד בין שינטוב, הצורה הערבית ל"שם-טוב", הובילו להדחתו של המושל מתפקידו.
בית הקברות של הקהילה היהודית נמצא כיום בלב העיר חופוף, ולפי מקורות ממוקם מאחורי בנק ריאד המרכזי למסעדה מקומית מפורסמת בשם "ביירות". בספרו של אל-מותאירי אף כלולה תמונה משנת 2009 של איזור מוקף חומה, אשר בין כתליה מצוי בית הקברות.
חומה זו מגנה עד היום על סיפור הקהילה היהודית הקטנה שבערב הסעודית, ואף מנציחה אותו – העותמאנים היו נוהגים להקיף את מרכזי הממשל שלהם בחומות ועליהן מגדלי שמירה בכדי להגן על גופי הממשל שהשכינו במקום, ואכן תושבי המקום מספרים כי בין החומות היה מצוי מרכז הממשל העותמאני, ובצמוד אליו בית הקברות היהודי.
מאז השתחררה ערב הסעודית מהשלטון התורכי פורקו רוב החומות והאיזור הפך למרכז המסחרי בלבה הפועם של העיר. אדמת בית הקברות נותרה נטושה ברובה, אך עד היום המקום נקרא בפי המקומיים "מאקבאראת אל-יהוד", בית הקברות של היהודים, ואולי זו הסיבה שאיש לא דרש בעלות עליה מעולם. כנראה שזו שייכת להיסטוריה.
מחפשים דרך להגן על מורשת יקירכם? הנכם מוזמנים לבקר בקהילת ההנצחה השיתופית של ישראל http://pmemorials.com בו תוכלו לחלוק את סיפור חייו של יקירכם באמצעות כתיבת הביוגרפיה שלו, העלאת תמונות וקטעי וידאו, הדלקת נרות זכרון ועוד.