אלון נתיב
היום האחרון של סוכות, שמיני עצרת הוא חג שמחת תורה. מרבית החילונים כבר לא חוגגים את סיום מחזור קריאת התורה ואני מניח שמרבית הדתיים חוגגים את החג כמובן מאליו. אך לא תמיד היו כך המנהגים. המנהג שהיה נהוג בישראל היה לסיים לקרוא את התורה אחת לשלוש שנים וחלקם אחת לשלוש וחצי שנים. המנהג הבבלי היה לסיים אחת לשנה.
אולי זה הזמן להזכיר כי לא הייתה לנו תורה אילו היהודי הראשון, אברהם אבינו היה הולך בדרכי אביו. אלמלא ניפץ את האלילים בחנות אביו לא הייתה מתחילה היהדות כולה… כך ניתן לראות את ההתנגדות אליה זכה הרמב"ם בתחילת דרכו על ידי הממסד הדתי של אותה עת. ניתן להמשיך רשימה זו ולהראות את השינויים הרבים שחלו ביהדות שהכילה להתאים את עצמה לזמן ולמקום.
רבן גמליאל למשל; הנהיג שוויון בבגדי המת, קרי, תכריכים, כדי למנוע בזבוז מחד ובושה מאי שיווין בתקופה בו רבים מהעם היו עניים מרודים. זהו מנהג שעמד בסתירה למנהגי היהדות של קבורה משנית או ליקוט עצמות: את המת הניחו במערת אבותיו, במאספה, ולאחר כשנה הניחו את עצמותיו בתוך תיבה (ארון, גלוסקמה), ואותה הניחו במקום הקבורה הקבוע במערת הקברים. מכאן גם הביטוי נאסף אל אבותיו. מנהג נוסף הנזכר בתורה פעמים רבות או שריפת גופות המלכים. כך שהיום מנהגי הקבורה הם מנהגים זרים שאומצו במהלך השנים. טובת המדינה קובעת יש לבחון חלופות משמעותיות עקב מחסור חמור בקרקעות במדינת ישראל.
לא נותר אלא להצטער שאין היום רבנים בשיעור קומה היכולים להתאים את היהדות לזמננו כפי שעשו אבות אבותינו. הדבר גורם לאיום ממשי על היהדות והמשכיותה. היהדות שרדה כל השנים בזכות שני עיקרים; התחדשות והתאמת המנהגים לזמן ולמקום ועצמאות ואי תלות במנעמי השלטון. אלו הגורמים שהפכו אותה לתרבות ולדת ייחודית. אם ברצוננו לשמור על היהדות עלינו להפרידה מן המדינה ומן האורתודוכסיה. הציבור ייטה אחר הרבנים שיראו לו בין אם אלו רבנים רפורמים, אורתודוכסים, קונסרבטיביים ואף חילוניים. כן, יש גם רבנים חילוניים. כך, היהדות תתפתח ותישמר.